בשנת 1952 חיבר פרופ' ליפמן היילפרין, זוכה פרס ישראל ומייסד המחלקה הנוירולוגית בהדסה את שבועת הרופאים בגירסתה העברית. "ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם זר אם נכרי, אם אזרח נקלה ואם נכבד. והשכלתם להבין לנפש החולה ולשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש". מאז ומתמיד היו המרכזים הרפואיים אקס-טריטוריה שמחלוקות פוליטיות, שבטיות, מגדריות ולאומיות לא חדרו אל בין כתליהם. רופאה מתנחלת לצד מנתח ערבי, סניטר חרדי ואחות חילונית, מטפלים ברגישות ובתחושת שליחות בחולים ללא הבדלי גזע, דת ומין. אי של שפיות. אך נדמה בעת האחרונה שנגיף הקורונה טורף את הקלפים וצוותים רפואיים שעשרות שנים מתעלים תדיר מעל לדעותיהם והשקפות עולמם חשים כי הם מאבדים את שיוויון הנפש והופכים לקצרי רוח וחסרי סבלנות מול מגיפת סרבני החיסון.

אין מוצדק מהזעם שלהם, אין אותנטי מהיאוש האופף אותם אל מול מי שבוחרים ביודעין לסכן את עצמם ואת סביבתם. סרבני החיסון מאידיאולוגיה או מבורות, מאכלסים את המחלקות, מותחים את קצה גבול הספיקה ומייצרים נטל כבד על המערכת. קולות רבים החלו קוראים למערכת הבריאות שלא לגלות סובלנות יתר כלפי מתנגדי החיסון, וקשה לומר שקריאה זו משוללת הגיון. התומכים במתנגדי החיסון מצקצקים בלשונם ומנסים לטעון שגם חולי סרטן ריאות שעישנו הביאו על עצמם את המחלה, כמו גם סוכרתיים ומי שסובלים מהשמנת יתר (ככל שהיא תולדה של אכילה לא מאוזנת) אשמים במחלתם ואין שוני ביניהם לבין מי שלא התחסנו. אלא שכל בר-דעת מבין שזו דמגוגיה זולה. לא רק שחולה הסכרת או הסרטן איננו מדביק ואיננו מזיק לאחרים (וכנגד מעשנים במקומות ציבוריים נקבעו סנקציות), הקושי בהסתגלות לתזונה דלת שומן כדי להפחית במשקל דורש מאמץ משמעותי מול ה'מאמץ' הנדרש בחיסון.

השיח הער סביב סוגיית הטיפול במתנגדי חיסון, שהיה נשמע עד לא מכבר מנותק מהמציאות, קונה לו שביתה בליבם של רוב אזרחי ישראל שהתחסנו פעם ראשונה, שניה ושלישית. אותם אזרחים ששילמו בגופם, בפרנסתם, בסגרים שהתרגשו עליהם ומילאו את חובתם המוסרית במיגור המגיפה והתחסנו. מתנגדי החיסון מריחים את האדמה הבוערת, ועתה הם מזהים את הפוטנציאל של ארגוני החסד, שם יעניקו להם מחולל חמצן ללא פנים זעופות של רופא מותש. ומכאן, אני מבקש לפנות לחבריי בארגוני החסד הרפואיים, ולהזכיר כי חכמינו זכרם לברכה שהפליגו בשבח החסד, הזהירו מפני חמלה על מי שאינם זכאים לכך. "אמר רבי יהושע בן לוי: כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים". בעת מגיפה, מי שמסרבים להתחסן, נדבקים ומדביקים, מסכנים את עצמם במזיד והופכים לנטל על הרופאים והחברה כולה אינם זכאים לחמלה.

זה נשמע דמיוני, אך כדי לחדד את גודל הפשיעה של מתנגדי החיסון כדאי אולי לספר שבמערך החקירות האפידמיולוגיות, נרשמה לפני שבועיים שרשרת הדבקה של קרוב ל-3,000 חולים שהחלה מגברת לא מחוסנת אחת. אותה חולה, הדביקה 'רק' 4 אנשים והם הדביקו במצטבר אלפים אחרים. וזו לא השרשרת הארוכה ביותר. אם הגענו למצב בו חולים זקוקים לאקמו ואין לנו יכולת לספק להם, זה הזמן להתחיל לתעדף את המחוסנים על פני מי שבחרו לא להתחסן. מחוללי תחלואה, אינם זכאים למחוללי חמצן לפני מחוסנים.



*הכותב משמש כיו"ר ומייסד אגודת 'למענכם' המעניקה יעוץ והכוונה רפואית על בסיס וולונטרי
הטור פורסם לראשונה בוואלה:
https://news.walla.co.il/item/3463212?utm_source=whatsup&utm_medium=sharebuttonapp&utm_term=social&utm_content=whatsup&utm_campaign=socialbutton